×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) סָבַר שַׁיּוֹלֵי מְשַׁאֵיל לוֹ כִּי הֵיכִי דְּמַשְׁאִיל לוֹ מְשַׁאֵיל לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא וַאֲתָא הָהוּא גַּבְרָא לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara explains the rationale for this leniency: The gentile thinks to himself that the Jew is asking him for his opinion, and just as he is asking him, he will also ask other people. And the gentile further reasons that if the Jew understands that the gentile provided him with bad advice, that man, i.e., the gentile, will bring harm to himself by damaging his own reputation. It is therefore assumed that the gentile will provide good advice in order to avoid sullying his reputation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואף על פי שאין מתרפאין מהן אם שואלין אותו ואמר לו סם רע לך מותר דאמר כי היכי דשאיל לדידי שאל נמי לרופא אחר ולא אתי לאורועי נפשיה.
{בבלי עבודה זרה כז ע״ב-כח ע״א} אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מיתרפאין מהן איכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מכה של-חלל אין מיתרפאין מהן מאי ביניהו איכא ביניהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא1 אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של-חלל ומחללין עליהן את השבת. אמר רב שמין2 בר אבא אמר ר׳ יוחנן3 מכה של-חלל אינה צריכה אומד והא4 אישתא צמירתא נמי כמכה5 של-חלל דמיא ומהיכן מכה של-חלל פרש ר׳ אמי מן
השפה ולפנים.
{בבלי עבודה זרה כז ע״ב} הא דתניא היה ר׳ ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג שיעבוד [ואל]⁠6 יהרג תלמוד לומר {ויקרא יח:ה} וחי בהם ולא שימות בהם ליתה דקימא לן כר׳ אליעזר {בבלי יומא פב ע״א ועוד7} דאמר אם נאמר {דברים ו:ה} בכל נפשך למה נאמר {דברים ו:ה} בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך8 וכבר ברירנא לה להא מילתא בפרק בן סורר ומורה9.
1. מתנא: דפוסים: אהבה.
2. שמין: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים: ״שמן״.
3. בדפוסים נוסף כאן: כל מכה שצריכה אומד אין מתרפאין מהן.
4. והא: וכן כ״י אוקספורד. כ״י גינצבורג, דפוסים: ״והאי״. חסר בר״ח.
5. כמכה: כ״י אוקספורד: ״מכה״.
6. ואל: כ״י גינצבורג, כ״י אוקספורד, דפוסים. כ״י סוטרו: ״ולא״.
7. גם בברכות סא ע״ב; פסחים כה ע״א; סנהדרין עד ע״א. וברי״ף פסחים פרק ב (דף ו ע״א); יומא (דף ג ע״ב); סנהדרין פרק ח (דף יז ע״א).
8. שגופו חביב...בכל נפשך...שממונו חביב...בכל מאדך: וכן בה״ג. כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים: ״שממונו חביב...בכל מאדך...שגופו חביב בכל נפשך״. ראה נוסחאות שבמקבילים הנ״ל.
9. רי״ף סנהדרין סוף פרק ח (דף יח ע״ב).
סבר – העובד כוכבים.
שיולי קא משייל – האי ישראל מדלא בעי לאיתסי מנאי לא סמיך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת.
ולא אתי לאורועי אנפשיה. שיחזיקו אותו בני האדם כרשע שופך דם, מי שהיה בוטח בו שהוא שואל ממנו עצה.
אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן פרש״י זצ״ל דהיינו מכח סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאין ולית ליה דרב יהודה דאפי׳ ריבדא דכוסילתא אין מתרפאין. ולא נהירא לר״ת זצ״ל דא״כ הוה לית למימר ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. מסייע ליה לר׳ יוחנן וכו׳ ותיובתא לרב יהודה. ותו תימה דפריך והאמר רב יהודה דמשמע דליכא דפליג עליה. ופר״ת זצ״ל דלא פליגי לכ״ע חולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות מהן ואפי׳ ברופא שאינו מומחה דלא מרע נפשיה דאם ימות ידעו העולם שהוא המיתו הואיל ולא היה בו סכנה. אבל חולה שיש בו סכנה אסור דלא מרע נפשיה בהא והורגו. ואם רופא מומחה הוא אפילו חולה שיש בו סכנה מתרפאין ממנו כההיא דלעיל דכי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן אם היה רופא מומחה לרבים מותר. והתם כחולה שיש בו סכנה דמי דמשוי ליה כרות שפכה. ואדם בריא כגון ריבדא דכוסילתא לכ״ע אין מתרפאין מהן מפני שהוא ברצון מזיקו ומכאיבו ואינו חושש לפי שהכל ידעו שבמזיד הזיקו וליכא למימר בכי האי גוונא לא מרע נפשיה ומתני׳ באדם בריא איירי דומיא דאין מסתפרין מהם. הילכך לא ניחא לי׳ לאוקמי ריפוי ממון חולה שאין בו סכנה אלא מתני׳ איירי בין בבריא בין בחולה וכגון שיש בו סכנה. ומה שאנו מניחים לגוי להקיז מפני שהם מומתים. אבל לשון רש״י זצ״ל משמע לאיסור שפי׳ שהקיז לי אומן ישראל לא אמרי׳ לגוי לאסויי. מיהו כדברי ר״ת זצ״ל עבדי׳ עובדא:
סימן קמז
הילכך רופא שאינו מומחה מתרפאין ממנו דבר שאין בו סכנה אבל לא דבר שיש בו סכנה וכן בריא אין מתרפאין ממנו כגון ריבדא דכוסילתא אבל ברופא מומחה הכל מותר. ונראה בעיני אני המחבר דכל זה מדבר בחנם. אבל בשכר הכל שרי דהואיל שמתנה עמו תן לי כך וכך שכר שארפא אותך חייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה. והאי דלא אוקי מתני׳ הכי משום דלא משמע לישנא הכי. אבל האמת שבשכר הכל שרי:
[שם]
אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו סכנתא אין מתרפאין מהן. (ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו סכנה אין מתרפאין מהן):
דברים אלו דוקא בחולה שאין אומד שלו ברור לכל אלא יש אומרים למיתה ויש אומרים לחיים אבל כל שאומדנת הכל עליו למיתה מתרפא מהם ואע״פ שחיי שעה ראוי לחוש להם הרי אפשר גם כן שאין הגוי ממיתו:
היה רופא מומחה מותר להתרפאות ממנו שאינו מפסיד חזקתו ומרפאו כפי כחו וישראל חשוב ומפורסם במעלה מתרפא מהם אפילו בשאין מומחה מפני שאין לבו עליו להזיקו ואם היה הישראל מכיר בעצמו שהם שונאים אותו ביותר אף במומחה ואף בחשוב לא יתרפא מהם יש מי שאוסר להתרפאת מהם אא״כ בחשוב ומומחה כגון מטרוניתא דר׳ יוחנן ואינו כן שהרי אמרו כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן אם היה רופא מומחה לרבים מותר והרי זו אמורה בסתם בין בחשוב בין בשאינו חשוב ומכיון שאתה מתיר במומחה אף באדם שאינו חשוב הוא הדין בחשוב אע״פ שאין הרופא מומחה:
דברים אלו לא הותרו אלא ברפואות טבעיות אבל כל שמרפא דרך לחישה בשם ע״ז או כוכב או אליל או בשם שדים למאמינים מציאותם וכיוצא באלו אסור אף בודאי מת שדברים אלו דברי תהו הם ושמא יזדמן ויתרפא דרך מקרה וימשך אחר המינות הא כל שבדרך רפואה טבעית אף על פי שהרופא ידוע שהוא מכת המינים מתרפאין מהם שהרי אמרו ר׳ אבהו איתסי ממינאי וכן ר׳ יוחנן וזו של בן דמה שלא הניחו ר׳ ישמעאל להתרפאות מהם דרך לחישה היה כמו שהתבאר בתלמוד המערב ועל דרך זה אמרו לא ישא אדם ויתן עם המינים ר״ל אפילו משא ומתן של דברים להתוכח עמהם ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה כלומר אע״פ שסופו למות מחולי זה בודאי למראית העין שמ״מ חוששין שמא ירפא בלחישתו וימשך אחריו ויש אוסרין אף שלא בלחישה ומחשש שמא יקצר ימיו מאותן השעות שראוי לחיות ולחיי שעה חוששין ליזהר בהם כבחיים ארוכים שהרי מפקחין עליו את הגל אע״פ שאין בפקוחו אלא חיי שעה כמו שיתבאר באחרון של יומא ובשאר רופאים מותר בודאי מת כמו שביארנו וכן אין מתרפאין בעצי אשרה כמו שהתבאר בשני של פסחים ומ״מ גוי שאמר סם פלוני יפה לו או עשו לו כך וכך ולא מצאו לו אלא בבית ע״ז עושין על פיו ואין חוששין ואפילו אמר סם פלוני יפה לו או עשב פלוני יפה לו והרי אתם מוצאים ממנו בבית ע״ז פלונית אבל אם אמר עשב שבבית ע״ז פלונית אסור ואף במקום סכנה ויש אוסרים אף בסתם ואף בתלמוד המערב שבפרק זה חולקים בה והוא שאמרו עד כדון כשאמר לו הבא לי עלין של ע״ז והביא לו אבל אמר לו הבא לי עלין סתם והביא לו עלין של ע״ז נשמעיניה מן הדא ר׳ אחא הוה ליה צמרמורין ר״ל אשתא צמירתא אייתון ליה מן זכרותיה דדוהי כלומר מדקל זכר שבבית ע״ז הנקראת דודה ולא אשתי אייתון לר׳ יונה ואשתי אמר ר׳ מונא אלו הוה ידע מנן הוו לא הוה שתי ורוב מפרשים הסכימו להתיר וזו של ר׳ אחא מדת חסידות ומה שאסרנו ברפואה של לחישה דוקא בלחישה שהזכרנו אבל לחישות המוניות הרגילות אצל הנשים אע״פ שהם דברי תוהו וממנהג הפתאים מ״מ אין כאן איסור חמור כל כך ובתלמוד המערב אמרו בר בריה דר׳ יושע בן לוי הוה ליה בלע אתא בר נש לחיש ליה אמר מה אמרת אמר ליה מלא פלן אמר ניח הוה ליה מת אלמא בשאר לחישות שאינן לחישת כוכב או אליל ושאר מינין כיוצא בהם מותר שאין האיסור אלא מחשש שמא ימשך אחריהם ולחישות המוניות והבלי הנשים אין בהם חשש להמשך:
ציון ג.
עיין בירור הלכה לסנהדרין עד, א ציון ה.

רפואה ע״י גוי למכה שאינה של חלל

ציון ד (כז, ב).
גמרא. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת - אין מתרפאין מהן, ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה של חלל - אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו? איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד וגב הרגל - הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.
...ומותר ליקח רפואה מן הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ, כגון מלוגמא ורטייה, ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו, וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם.(רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת הנפש יב, ט)
כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת - אין מתרפאים מגוי שאינו מומחה לרבים. וכו׳.(שו״ע יורה דעה קנה, א)
בגמרא מבואר שההבדל להלכה בין שתי הלשונות בדעת רבי יוחנן הוא לגבי מכה שעל גב היד או על גב הרגל, שלפי הלשון הראשונה אסור להתרפא בהן מגוי כיון שהדין הוא שמחללים עליהן את השבת, ולפי הלשון השניה מתרפאים בהן מגוי כיון שאינן מכות של חלל.
רש״י (ד״ה גב היד) מבאר שטעם ההיתר לפי הלשון השניה הוא שנותן את הסם במקום גלוי, ואם רואים שהסם גורם לנזק ניתן לסלקו.
התוספות (ד״ה איכא) כותבים שהגמרא היתה יכולה לומר באותה מידה שיש הבדל בין שתי הלשונות במכה של חרב או במכה שצריכה אומד שמחללים עליהן את השבת אף שאינן מכות של חלל. גם הר״ש משאנץ ורבנו אלחנן כותבים שדברי הגמרא אינם בדווקא, אבל רבנו אלחנן מעלה אפשרות נוספת ולפיה דווקא בגב היד והרגל מותר להתרפא מגוי כיון שניתן להסיר היטב ממקומות אלו את הסם, מה שאין כן בשאר המקומות בגוף שיש בהם סדקים ואי אפשר להסיר מהם את הסם.
לעניין פסיקת ההלכה במחלוקת הלשונות, הרמב״ן (תורת האדם עמ׳ לט), התרומה (סי׳ קנג), הריא״ז (הלכה א, יד) והמאירי פוסקים כלשון הראשונה.
אולם מדברי רבנו חננאל ובעל ספר ההשלמה (אות ב), המביאים רק את לשון השניה, משמע שפוסקים כלשון זו.
הרי״ף (ח, ב בדפיו) והרא״ש (סי׳ ח) מביאים את שתי הלשונות ואינם מכריעים במפורש.
אולם הרמב״ם והטור פוסקים כלשון הראשונה, והכסף משנה מסביר שיש להחמיר בסכנת נפשות, וכל שכן שמסתבר טעמה של לשון זו.
הגר״א (סק״ב) מסביר את הפסיקה הזו על פי המשך הסוגיה, שהגמרא נוקטת בלשון הראשונה כשמקשה על רבי יוחנן מדוע לא חשש לאיסור.
סבר [סבור] אותו גוי: שיולי משאיל לו [רק שואל הוא אותו]. כי היכי דמשאיל לו, משאיל לאיניש אחרינא [וכמו שהוא שואל אותו, שואל הוא אדם אחר] לעצתו, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה [ויבוא אותו אדם להרע לעצמו, למעמדו], אם יתברר שנתן לו עצה רעה, ולכן הוא נותן לו עצה הגונה.
The Gemara explains the rationale for this leniency: The gentile thinks to himself that the Jew is asking him for his opinion, and just as he is asking him, he will also ask other people. And the gentile further reasons that if the Jew understands that the gentile provided him with bad advice, that man, i.e., the gentile, will bring harm to himself by damaging his own reputation. It is therefore assumed that the gentile will provide good advice in order to avoid sullying his reputation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רָבָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אסָפֵק חַי סָפֵק מֵת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן וַדַּאי מֵת מִתְרַפְּאִין מֵהֶן.

§ The Gemara analyzes a situation in which one may receive medical attention from gentiles. Rava says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it was Rav Ḥisda who says that Rabbi Yoḥanan says: If there is uncertainty as to whether a patient will live through his ailment or die from it, the patient may not be treated by gentile doctors, due to the concern that a gentile doctor may kill him. But if it is certain that he will die from his affliction if he does not receive medical attention, the patient is treated by them, as it is possible that a gentile physician will save him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבב״ח אמר רבי יוחנן חולה ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספק חי ספק מת – חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דעובד כוכבים ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה.
ודאי מת מתרפאין – היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן דעובד כוכבים מאי עביד ליה הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו העובד כוכבים.
ספק חי ספק מת. כלו׳, ספק יחיה ספק ימות. אין מתרפאין מהן. דגוי ודאי קטיל ליה, ומוטב שנניח אותו בזה הספק אולי יחיה. ודאי מת. אבל אם יודעים אנו בו שלא יחיה מחלי זה, ואין כאן ישראל אומן לרפאתו. מתרפאין (ממנו) [מהן]. דגוי מאי קא עביד ליה, הא בלאו הכי מיית, ושמא ירפאנו הגוי. ומקשי׳, והא איכא חיי שעה. כלו׳, שהגוי ימהר להמיתו, ושמא יום או יומים יחיה אם לא נפל בידו. אם אמרנו נבוא העיר וגו׳. בארבעה אנשים היו מצורעים כתיב. והא איכא חיי שעה. שמא יהרגום מחנה ארם מיד. אלא לחיי שעה לא חיישינן. כיון דסופו למות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספק חי ספק מת – חולי המסוכן למיתה בספק אין מתרפין מהן היכא דשכיח רופא ישראל אבל אם אין רופא ישראל מצוי בעל כורחו מתרפא ממנו כדפרישית אבל חולי שבודאי ימות בו ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו מתרפין מהן ואף על גב דאיכא ישראל רופא דכיון דבעיקר ימות לחיי שעה שמא הגוי יקרב מיתתו לא חישינן ופתרון המורה אינו הולך כך ולא נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רבא אמר ר׳ יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חסדא אמר ר׳ יוחנן: אם אדם חולה, והוא ספק חי ספק מת מן החולי — אין מתרפאין מהן מן הגוים, כדין המשנה, שמא בתוך כך יהרגנו הגוי. אבל אם ודאי שהוא מת מאותו חולי אם לא יתרפא — מתרפאין מהן שמא בכל זאת יתרפא ממנו, והרי אין לו מה להפסיד.
§ The Gemara analyzes a situation in which one may receive medical attention from gentiles. Rava says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it was Rav Ḥisda who says that Rabbi Yoḥanan says: If there is uncertainty as to whether a patient will live through his ailment or die from it, the patient may not be treated by gentile doctors, due to the concern that a gentile doctor may kill him. But if it is certain that he will die from his affliction if he does not receive medical attention, the patient is treated by them, as it is possible that a gentile physician will save him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵת הָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.

The Gemara challenges: Even if it is certain that the patient will die if he is not treated, nevertheless, there is value in temporal life, i.e., it is preferable for the Jew to live as long as his ailment permits rather than risking a premature death at the hands of a gentile physician. The Gemara explains: We are not concerned with the value of temporal life when there is a possibility of permanent recovery, and therefore it is preferable to receive medical attention from a gentile despite the risk involved.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לחיי שעה לא חיישינן. איני והתניא לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן ואפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמא בן אחות רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר (סמא) [סכניא] לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל דסבר אף על גב דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם הני מילי בצנעא אבל בפרהסיא לא דתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג שיהרג ואל יעבור ת״ל וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת״ל ולא תחללו את שם קדשי. ופרקינן הא דתניא אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מן המינין כגון יעקב איש כפר (סמא) [סכניא] שהיה מין. ומאי טעמא דמינות משכא ומשום הכי אסור לשאת ולתת עמהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חיי שעה – שהעובד כוכבים ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה.
לחיי שעה לא חיישינן – והא דאמרינן ביומא (דף פה.) מפקחין עליו את הגל בשבת לחוש לחיי שעה אלמא חיישינן דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים ודאי ימות וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק.
לחיי שעה לא חיישינן – תימה לי דאמר בפ׳ בתרא דיומא (דף פה.) דמחללין שבת משום חיי שעה דמהו דתימה לחיי שעה לא חיישינן קמ״ל. ור׳ מפרש דלא קשה מידי, דודאי חיי שעה חשובה לחלל שבת בעבור חיי שעה, אבל אם ידוע שלא יחיה כי אם חיי שעה אם לא יתרפא מהן טוב להכניסו בספק של אותה חיי שעה, משום דשמא יתרפא לגמרי ברפואה זו, ובין הכא ובין ביומא התירו חכמים כדי לחוס על חייו1:
1. וכ״כ תוס׳ ד״ה לחיי ותו״י ותוס׳ הרא״ש ביומא שם. והמאירי בסוגיין, ודלא כהתוס׳ רי״ד דנקט להא דלא חיישי׳ לחיי שעה דהיינו כפשוטו ע״ש. ועי׳ בשבות יעקב ח״ג סי׳ עה והו״ד בפ״ת יו״ד סי׳ שלט סק״א שמסיק מכאן שעושין ניתוח לחולה שודאי ימות אילולי הניתוח אם יתכן וע״י זה תעלה רפואה למכתו, ואף שיתכן שימות בשעת הניתוח, שהרי דוחין חיי שעה מפני חיי עולם. וכ״ה בשו״ת בנין ציון סי׳ קיא ובגליון מהרש״א יו״ד סי׳ קנה ס״א ובאחיעזר יו״ד סי׳ טז סק״ו וע״ש שהביא מספר משנת חכמים שהסתפק אי שרי דוקא ע״י רופא גוי או דשרי נמי ע״י רופא ישראל ובאחיעזר פשיטא ליה דה״ה דשרי ע״י ישראל דהא מטעם פקו״נ הוא דשרי ע״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: אם מת, בכל זאת האיכא [הרי יש] חיי שעה שיחיה עד שימות מן המחלה, ויש לחשוש שמא יגרום לו הגוי שימות מיד! ומשיבים: לחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים] כאשר יש אפשרות מסוימת להירפא.
The Gemara challenges: Even if it is certain that the patient will die if he is not treated, nevertheless, there is value in temporal life, i.e., it is preferable for the Jew to live as long as his ailment permits rather than risking a premature death at the hands of a gentile physician. The Gemara explains: We are not concerned with the value of temporal life when there is a possibility of permanent recovery, and therefore it is preferable to receive medical attention from a gentile despite the risk involved.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּמְנָא תֵּימְרָא דִּלְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן דִּכְתִיב {מלכים ב ז׳:ד׳} אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְהָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה אֶלָּא לָאו לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.

The Gemara asks: And from where do you say that we are not concerned with the value of temporal life? As it is written with regard to the discussion held by four lepers left outside a besieged city: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we also die. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die” (II Kings 7:4). The starving lepers decided to risk premature death rather than waiting to die of starvation. The Gemara asks rhetorically: But isn’t there temporal life to be lost, in which case it would be preferable for the lepers to remain in their current location? Rather, is it not apparent that we are not concerned with the value of temporal life?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם אמרנו נבוא העיר – בארבעה אנשים מצורעים כתיב. אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו ונחיה ואם ימיתנו ומתנו.
[והאיכא חיי שעה – ומיתה מיד].
לא חיישינן – הואיל וסופו למות כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר מוכיח] שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים]? דכתיב [שנאמר] בארבעת המצורעים שישבו בפתח העיר שומרון בזמן המצור עליה, שאמרו זה לזה: ״אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה נלכה ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו״ (מלכים ב ז, ד), הרי שהחליטו ללכת למחנה ארם, אף שיתכן ששם יהרגום מיד; והאיכא [והרי יש] חיי שעה, שאם יהיו בעיר מכל מקום יהיו להם חיי שעה! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים].
The Gemara asks: And from where do you say that we are not concerned with the value of temporal life? As it is written with regard to the discussion held by four lepers left outside a besieged city: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we also die. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die” (II Kings 7:4). The starving lepers decided to risk premature death rather than waiting to die of starvation. The Gemara asks rhetorically: But isn’t there temporal life to be lost, in which case it would be preferable for the lepers to remain in their current location? Rather, is it not apparent that we are not concerned with the value of temporal life?
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵיתִיבִי לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִין וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה.

The Gemara raises an objection from a baraita: A person may not engage in dealings with heretics, and one may not be treated by them even in a case where it is clear that without medical attention one will experience only temporal life.
רי״ףתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ישא ויתן עם המינים – פי׳ להאריך עמהם בדברים פן ימשכוהו.
לא ישא אדם ויתן עם המינין – או״ר דמיירי במשא ומתן של דברים, שלא להאריך דברים עמהן שלא ימשיכוהו1:
ואין מתרפאין מהן – ותימה לר׳ דהא ר׳ אבהו קיבל רפואה מיעקב מינאה לקמן בשמעתין,⁠2 ואמאי לא אסרינן משום דשאני מינות דמשכא.⁠3 פירש ר׳ דלא אסרינן להתרפאות מהן אלא כענין שדומה שהע״ז גורמת הרפואה, והכי אמרינן בהדיא בירושלמי פרק ח׳ שרצים4 הכא5 מעשה בר׳ אלעזר בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו משמו של ישו בן פנדירא ולא הניחו ר׳ ישמעאל.⁠6 והא דאמר נמי בפרק כל שעה (דף כה.) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, ונראה לר׳ כמו כן דהיינו כשאומרים שהעצי ע״ז גורמין, וגם פעמים שהוא מנהג יש להם רשות להטעותם7 אפי׳ הוא שקר מ״מ כיון שהגוי אומר לו דעצי ע״ז גורמין אסור. והכי קאמר בירושלמי דהכא ודפרק ח׳ שרצים בכל מתרפאין חוץ מע״ז וכו׳ עד כגון שאמר לו הבא לי עלין מע״ז והביא, אבל אמר לו הבא לי עלין סתם והביא8 לו עלין של ע״ז. וכמו כן או״ר דאם צריך להתחמם ומסוכן בינינה, שיכול להתחמם בעצי אשירה אם אין לו עצים אחרים, שידוע שכך מועילים שאר עצים. והא דקאמר התם בירושלמי9 ר׳ יונה הוה ליה צמר מורין ואייתו ליה מן זכרות׳ דרורי ושתה, אייתון לר׳ אחא ולא שתה, א״ר מנא אילו הוה ר׳ יונה מן הן הוון לא הוה מישתי, א״ר הונא מתני׳ אמרת כן שאין מתרפאין מגילוי עריות וכו׳,⁠10 מיירי כגון שהרופאין אומרין דוקא אותו הדבר היה מועיל,⁠11 מ״ר. ואי לאו פי׳ ר׳ דפריך כל12 דהוה מציא לשנויי דמעשה דר׳ אבהו דלקמן היה בצינעא,⁠13 וסבר ר׳ אבהו כר׳ ישמעאל דאיהו הוה שרי שפיר לבן דמא אי לאו דפרהסיא הוה כדאמר בסמוך, אבל אין צריך דניחא לי לפי׳ ר׳ בלאו הכי כדפרישית, וגם אם היתה מתורצת קושיא דר׳ אבהו כדפרישית, מ״מ צריכין אנו לפרש כדמשמע בירושלמי גם מתוך התלמוד שלנו דפסחים, דאם לא כן למה יהא אסור להתרפאות מעצי אשירה במקום שיש סכנה, במה הוא נראה בכך כמודה לע״ז, אלא ודאי הכי כדפרישית:
1. וכ״כ תוס׳ והר״ש משאנץ, וכ״ה ברמב״ם פ״ב מע״ז ה״ה וז״ל אסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה (ועי׳ בכס״מ ובלח״מ שהביאו מקור לדבריו מגמ׳ סנהדרין אכן בקרית מלך ציין לגמ׳ דידן), ועי׳ במלחמות (דף ח, א מדפי הרי״ף) שביאר דדוקא דרך מו״מ חיישינן שימשך לטעותם אבל כל שאין דרך מו״מ ודאי שרי, דוכי שהוא מדבר עמהם, מושכת אותו, והלא כל חכמי ישראל מדברים עמהם ע״ש, וכ״ה במאירי ובספר חסידים סי׳ רצו ע״ש.
2. כח, א.
3. עי׳ במאור שכ׳ על עובדא דר׳ אבהו דלא סלקא ליה שפיר ולא גמרי׳ מינה, ועי׳ במלחמות שהאריך לחלוק עליו, וע״ע בחידושי הרמב״ן שהביא י״א דר״א פליג אברייתא, ודחה דבריהם, ומסיק כדברי רבינו. וע״ע בתוס׳ רי״ד שכ׳ שר׳ אבהו נתרפא ע״י מין משום שהיה מומחה לרבים, ומאי דתניא שאין מתרפאין מהם היינו כשאינו מומחה לרבים. ודבריו צ״ע דהא הכא אסרי׳ מטעמא דמינות משכא וא״כ מה לי מומחה ומה לי שאינו מומחה, [ועוד צ״ע דהא הכא והתם איירי ע״י יעקב מינאה וא״כ אמאי אסר ר״י והלא היה מומחה לרבים, ואולי ס״ל דהוו תרי אינשי וצ״ע], ואפשר דכוונתו בזה הוא דברופא מומחה מותר היינו משום דמסתמא אינו מרפא ע״י לחש, דאם היה מרפא ע״י לחש מסתבר דלא היה נהיה מומחה בכך דאפשר ואין להם רשות לעולם להטעותם, ובע״כ דמרפא ע״י סם וכדו׳ ולכך מותר, ודו״ק.
4. שבת פרק י״ד ה״ד.
5. צ״ל והכא בפרקין ה״ב.
6. כלומר שהכא איירי ברפואה ע״י לחש ושאני ר״א שנתרפא ע״י סם כמבואר לקמן בגמ׳, וכ״כ תוס׳ ד״ה שאני והר״ש משאנץ והתרומה סי׳ קנג והרמב״ן והר״ן והרא״ש והמרדכי והמאירי והנמוק״י. והא דתניא אין מתרפאין מן המינין והרי גם מגוים אסור להתרפאות בלחש של ע״ז, תי׳ הר״ן דמגויים מותר להתרפאות בסתם לחש אלא א״כ הוא יודע שהוא לחש של ע״ז, אבל מהמינין אסור אפי׳ בסתם לחש דחיישי׳ ללחש של ע״ז ע״ש, וע״ע ברמב״ן שכ׳ ליישב באופ״א.
7. כדאיתא לקמן נה, א.
8. צ״ל מביא (מ״ק), וכן גרסו תוס׳ והרא״ש, אכן הר״ן כאן ובפסחים ריש פ״ש הביא מירושלמי זו ראיה להיפך דאפי׳ בסתם אסור, והיינו דגרס כגירסא שלפנינו דר״פ בעי מה הדין באמר לו הבא לי עלין סתם, ופשיט ממעשה דר׳ יונה שהביא רבינו בסמוך שאסור, ועי׳ בזה בביאור הגר״א יו״ד סי׳ קנ״ה אות י״ד, וע״ע בחי׳ מהרי״ש ובאור גדול ע׳ 8 בהג״ה, וברש״ש. וכדעת הר״ן כ׳ במיוחס לריטב״א על פסחים בשם הרא״ה, וכ״ה ברא״ה כאן, ורבינו דוד שם והמאירי כאן.
9. צ״ל והכא בפרקין ה״ב.
10. עי׳ במאירי שכ׳ ליישב דר״א משום מדת חסידות לא היה שותה ע״ש, [ומוכח מדבריו דשרי למסור את הנפש גם בשאר עבירות שאינם מג״ע, ואכמ״ל].
11. וכ״כ תוס׳ והר״ש משאנץ, אכן הר״ן כאן ובפסחים והבעל המאור בפ׳ בן סורר ומורה והנמוק״י שם והמאירי בשם י״א (ראה עוד ציון 252) ס״ל דאף בסתם עצים של ע״ז אסור, והטעם בזה משום דכשמתרפא בעצי אשירה הוא נהנה מע״ז ועובר על לאו דלא ידבק בידך וגו׳ והוי אביזרייהו דע״ז שגם ע״ז מצווים ליהרג ולא לעבור, וכ״כ הרמב״ן בתוה״א ע׳ לה׳ (ורמז לזה כאן בחידושיו ובמלחמת שכתב דבן דמא סבר דמותר להתרפאות ממין ע״י לחש דאין בזה שום צד ע״ז דהרי לא נהנה מע״ז ע״ש). ואמנם רבינו ודעימיה סברי דעל אביזרייהו אין חיוב למסור הנפש, וכן מבואר מרש״י בפסחים כה, א ד״ה למה נאמר, דכ׳ בטעם האיסור להתרפאות מעצי אשירה משום שנראה כמודה בה. אכן יש אחרונים שכתבו שאף תוס׳ ודעימיה יתכן דסברי דעל אביזרייהו יהרג ואל יעבור אלא שס״ל שאיסור דלא ידבק אינו בכלל אביזרייהו של ע״ז דאינו אלא איסוה״נ ככל איסורי הנאה, ול״ד לנישוק ע״ז וכדו׳ דמישך שייכי לעבודת ע״ז. והנה השו״ע בסי׳ קנ״ה ס״ב הביא ב׳ הדעות, והרמ״א לא הגיה כלום ומשמע שסובר כן, אך בסי׳ קנ״ז ס״א פסק שעל אביזרייהו חייב ליהרג, וכבר הק׳ כן המנ״ח מצוה רצ״ז, וכן צ״ע בדברי הש״ך שם, וע״ע באור גדול סי׳ א׳ (ע׳ צו) משכ״ב, ולפי מש״כ לעיל מיושב היטב דדוקא על לאו דלא ידבק אינו חייב להרג אבל על שאר דברים חייב.
12. נדצ״ל פי׳ ר׳ דפרישית הוה.
13. וכ״כ תוס׳ בד״ה יכול, אכן הרמב״ן בחידושיו ובמלחמת דחה זאת דכיון שהטעם הוא מפני שמינות משכא א״כ לעולם לידי פרהסיא אתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ישא ויתן עם המינין – פי׳ אפי׳ משא ומתן של דברים ואין מתרפאין מהן ואפי׳ לחיי שעה כו׳ עד שאני מינות דמשכא ואיכא למידק ודקרי לה מאי קרי לה להקשות ממינין לגוים סתמא ועוד והרי לקמן אמרו שהמקרא שהיה בן דמא מביא היינו מדכתיב וחי בהן ולא שימות בהן דאלמא אנן לאו משום חשש רפואה אסרינן לה אלא משום שלא יתרפא במינות שהיא כע״ז ולהכי סבר למימר דוחי בהם ולא שימות בהם כתיב ויש מתרצין דאנן ס״ד מעיקרא דכי קתני אין מתרפאין מהם אפילו על ידי סם קאמר והתם אין הפרש בין מין לגוי שהרי הסם הוא שמרפא למין הע״ז וקסבר דקרא דמייתי בן דמא היינו מדכתיב אם אמרנו נבא העיר והשתא פרקינן דשאני מינות דמשכא ובריית׳ לא אסר׳ אלא על ידי לחשים ומעשה בן דמא בלחש הוה וקרא דידיה היינו וחי בהם כדלקמן וכן אמרו בירושלמי ובא יעקב איש כפר סעיא לרפאתו משמו של יש״ו בן פנדירא וגם רש״י ז״ל כתב דיעקב זה מתלמידי יש״ו הוה ופירוש זה נכון בטעם אבל אין תירוץ לשון הגמ׳ הולמו דלא הוה ליה למימר שאני מינות דמשכא והוה ליה למימר התם על ידי לחש הוה. וכן הקשה הרב רבינו יונה ויותר נכון לומר דהשתא נמי על ידי סם שמעינן לה אלא דמעיקרא ס״ד כי אף על פי דנקרא על שם ע״ז כיון שעל ידי סם הוא אין כאן מקום ע״ז שהכל יודעין שהסם הוא המרפא ואפילו היה מזכיר לחש דברי נפח ואבטלה הן ופרקינן דשאני מינות דמשכא וכיון שהוא מתפאר בע״ז ודאי משכיה שיהוא העולם תולין בה כנ״ל וקרוב לנו פי׳ הרמב״ן ז״ל.
אבל בפרהסיא לא ולית הלכתא גם כר׳ ישמעאל ולעולם אין מתרפאין בעבודה זרה וכל אביזרתא בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן וכדפרישית בפרק בן סורר ומורה בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.
The Gemara raises an objection from a baraita: A person may not engage in dealings with heretics, and one may not be treated by them even in a case where it is clear that without medical attention one will experience only temporal life.
רי״ףתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַעֲשֶׂה בְּבָן דָּמָא בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא לְרַפּאוֹתוֹ וְלֹא הִנִּיחוֹ ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וא״לוְאָמַר לוֹ ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָחִי הַנַּח לוֹ וְאֵרָפֵא מִמֶּנּוּ וַאֲנִי אָבִיא מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ וָמֵת.

The baraita relates an incident illustrating this point. There was an incident involving ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, in which a snake bit him. And following the attack, Ya’akov of the village of Sekhanya, who was a heretic, a disciple of Jesus the Nazarene, came to treat him, but Rabbi Yishmael did not let him do so. And ben Dama said to him: Rabbi Yishmael, my brother, let him treat me, and I will be healed by him. And I will cite a verse from the Torah to prove that accepting medical treatment from a heretic is permitted in this situation. But ben Dama did not manage to complete the statement before his soul departed from his body and he died.
רי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יעקב איש כפר סכניא – כדאמרן בפרק קמא (ע״ז יז.).
מקרא מן התורה – לקמיה מפרש ליה.
עד שיצתה נשמתו – במותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעשה בבן דמא כול׳ – פירוש: אף על פי שראה ר׳ ישמעאל שהיה בודאי מת לא רצה להניחו להתרפאות משום דחייש לחיי שעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר, מעשה בבן דמא בן אחותו של ר׳ ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, שהיה מין מתלמידי ישו הנוצרי לרפאותו, ולא הניחו ר׳ ישמעאל לעשות כן, ואמר לו בן דמא: ר׳ ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת.
The baraita relates an incident illustrating this point. There was an incident involving ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, in which a snake bit him. And following the attack, Ya’akov of the village of Sekhanya, who was a heretic, a disciple of Jesus the Nazarene, came to treat him, but Rabbi Yishmael did not let him do so. And ben Dama said to him: Rabbi Yishmael, my brother, let him treat me, and I will be healed by him. And I will cite a verse from the Torah to prove that accepting medical treatment from a heretic is permitted in this situation. But ben Dama did not manage to complete the statement before his soul departed from his body and he died.
רי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) קָרָא עָלָיו ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אַשְׁרֶיךָ בֶּן דָּמָא שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר וְיָצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטׇהֳרָה וְלֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים {קהלת י׳:ח׳} וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

Rabbi Yishmael recited with regard to him: Fortunate are you, ben Dama, as your body is pure and your soul departed in purity, and you did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), i.e., one is punished for ignoring an ordinance of the Sages. This incident indicates that it is not permitted for one to accept medical treatment from a heretic even if it is clear that without it he will live only a short while.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויצתה נשמתך בטהרה – במותר.
ופורץ גדר – עובר על דברי חכמים ישכנו נחש כדלקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שאני מינות כו׳ וכן אם אמר הרופא אפילו אינו מין כו׳ עכ״ל ויש לדקדק דא״כ מ״ש רופא מין ומ״ש רופא שאינו מין והר״ן תירץ וחילק דבמין חוששין לכל הלחשים אבל מין העובד כוכבים אין חוששין ללחש סתם ע״ש:
אשריך בן דמא וכו׳. בהך עובדא דרבה בפרק הפועלים קאמר כה״ג על רבה שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור ניחא ממה שאמר רבה כי קא ניחא נפשיה טהור אבל הכא לא הוזכר על מה שאמר מלת טהור וצ״ל דה״ק דכי קא ניחא נפשיה הביא מקרא מן התורה שנקראת יראת ה׳ טהורה קאמר שיצאה נשמתו בטהרה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרא עליו ר׳ ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: ״ופורץ גדר ישכנו נחש״ (קהלת י, ח)! הרי שאף במקום חיי שעה אין מתרפאים מן הגוים!
Rabbi Yishmael recited with regard to him: Fortunate are you, ben Dama, as your body is pure and your soul departed in purity, and you did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), i.e., one is punished for ignoring an ordinance of the Sages. This incident indicates that it is not permitted for one to accept medical treatment from a heretic even if it is clear that without it he will live only a short while.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בשָׁאנֵי מִינוּת דְּמָשְׁכָא דְּאָתֵי לְמִימְּשַׁךְ בָּתְרַיְיהוּ.

The Gemara explains: Heresy is different, as it is enticing. In other words, it is prohibited to accept medical treatment from a heretic, as one might come to be drawn after his heresy. By contrast, receiving medical attention from a gentile is permitted if it is certain that one will die if he is not treated.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני מינות דמשכא – לכאורה משמע דאפי׳ מרופא מומחה שמתרפאין מהן מ״מ מן המינין אסור להתרפאות שום חולי וא״ת דהא לקמן (דף כח.) בשמעתין ר׳ אבהו קיבל סמא מן יעקב מינאה י״ל דאף במינים לא אסרו אלא ברפואה שמזכיר בה שם עבודת כוכבים ואומר שהעבודת כוכבים מועלת לכך ובהא ודאי אתי לאמשוכי ואסור כי ההיא דירושלמי דהכא מעשה בר״א בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא שמו לרפאותו בשם רבו ולא הניחו רבי ישמעאל וכן אם אמר הרופא אפילו אינו מין קח ממים של עבודת כוכבים פלונית או מעצים שלפני עבודת כוכבים אסור כדאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף כה.) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ואור״י דמיירי כגון שאומר לו שאותם מים או אותם עצים מועילין ולא אחרים כגון ע״י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח ביד שדים להטעות כדי לטרדם כדאיתא לקמן פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נה.) דההוא בית עבודת כוכבים דכי הוה מינזף עלמא ולא אתי מיטרא מיתחזי בחילמא ואמר שחוטו לי גברא ושחטו ליה ואתי מיטרא אבל בשאינו תולה תועלת בהם יותר מאחרים אלא שאומר לו הבא לי מים או עצים מותר להביא אף מעבודת כוכבים והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים עד שאמר לו הב לי עלין מעבודת כוכבים אבל אמר לו הב לי עלין סתם מביא לו עלין של עבודת כוכבים והא דאמרינן בירושלמי ר׳ יונה הוה נמרמורין ואייתי ליה מן זכרות דחווי ולא שתה אייתין לר׳ אבא ושתה א״ר מנא אילו הוה ידע ר׳ אבא מן הן הויין לא הוה שתי אמר רב הונא מתניתין נמי אמרה כן אין מתרפאין בגלוי עריות התם נמי מיירי שאומר אותו דבר יועיל ולא אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים, שם הרי לא היה מדובר בגוי סתם, אלא במין, וטעם הדבר שאין להתרפא ממנו כלל, כי שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו [שונה מינות שהיא מושכת, ויש בה חשש שיבוא להימשך אחריהם].
The Gemara explains: Heresy is different, as it is enticing. In other words, it is prohibited to accept medical treatment from a heretic, as one might come to be drawn after his heresy. By contrast, receiving medical attention from a gentile is permitted if it is certain that one will die if he is not treated.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר מָר לֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ אִיהוּ נָמֵי חִוְיָא טַרְקֵיהּ חִוְיָא דְּרַבָּנַן דְּלֵית לֵיהּ אָסוּתָא כְּלָל.

The Master said above: You did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him.” The Gemara asks: But ben Dama was also bitten by a snake, even before this declaration of Rabbi Yishmael, so how can he be considered fortunate? The Gemara explains: The snake mentioned in the curse of the Sages is different, as it has no remedy whatsoever. Although ben Dama was bitten by a snake, he could have been healed.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איהו נמי חויא טרקיה – והיה יכול להתרפאות ולהנצל ולחיות ע״י זה ולחויא דרבנן נמי לא ניחוש שאילו נשכו היה יכול להתרפאות ולחיות.
חויא דרבנן לית ליה אסותא כלל – שאם נשכו נחש בשביל שעבר על דברי חכמים לא תעלה לו רפואה וימות אם היה מתרפא מנשיכה זו סופו למות על ידי נשיכת חביריו שעובר על דברי חכמים חייב מיתה.
חויא דרבנן דלית ליה אסותא – פ״ה שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה וא״ת איהו נמי לא הוי אסותא י״ל דמעיקרא פריך הכי איהו נמי חויא טרקיה ולמה לא הניחו ר׳ ישמעאל להתרפאות שהרי אם ישכנו פעם אחרת יתרפא גם ממנה ומסיק חויא דרבנן דלית ליה אסותא אותו ישכנו ולא יתרפא עוד ומוטב שימות בנשיכת נחש זה זכאי בלא פריצת גדר ואל ימות חייב בפריצת גדר.
חויא דרבנן טרקיה ולית ליה אסותא – פירש״י שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה איהו נמי לא הוה אסותא,⁠1 ויכול לפרש דעונש חיוב מיתה חמיר טפי. ור׳ מפרש דחויא דרבנן לית ליה אסותא כלל, שאפי׳ אם רפואה קרובה לבוא ומזדמנת לו לא תצליח, כי ההיא דפ״ח שרצים2 ההוא בר קשא דפומבדיתא דטרקיא חיויא הוה תליסר חמרי חיורתי בפומבדיתא קרעינהו לכולהו ואישתכחו טריפה הוה חדא בחד גיסא דפומבדיתא עד דאזלי ומייתי לה אכלה אריה, אמר להו אביי חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא וכו׳, מ״ר. ובפירושים ראיתי מוגה3 איהו נמי חיויא טרקיה, כלומר מה יפסיד אדם אם ישכנו נחש בפריצת הגדר, איהו נמי חיויא טרקי׳ והיה מתרפא אם היה מניחו ר׳ ישמעאל, וגם כשישכנו נחש פעם אחרת יתרפא, ומשני חיויא דרבנן דלית ליה אסותא, אדם הפורץ גדרן של חכמים כשנשכו נחש אין לו רפואה, וטוב היה שלא יתרפא עכשיו באיסור פריצת גדר משאם היה מתרפא ויחזור וילקה בנשיכת נחש שאין לו רפואה, כי טוב שימות בלא עבירה משימות בעבירה כיון שלא ירויח ברפואה אלא חיי שעה,⁠4 אבל אם היה יכול להתרפאות מחיויא דרבנן, לא היה אומר אשריו על מה שמת בחסידותו, כיון שהיה יכול להחיות חיים שלמים רק שהיה לוקה בנשיכת חיויא דרבנן, והיה אחר כך מתרפא,⁠5 וגם נפטר מן העבירה בעונש נשיכת חיויא דרבנן, ומ״מ יש לפרש כדפרישית דאין לו רפואה אפי׳ כשמזומנת לו לא תוכל לבוא. ובירושלמי דפירקין6 ובפ״ח שרצים7 פריך ולא נחש נשכו אלא ישכנו לעתיד לבא.
1. עי׳ במהר״ם על תוד״ה חויא ובשו״ת מהרשד״ם חיו״ד סי׳ רכט וציין לזה בגלהש״ס.
2. שבת קי, א.
3. וכן הוא לפנינו.
4. ואע״פ שעל חיי שעה נמי מפקחין את הגל בשבת צ״ל דמאחר ואפשר דמיד אחר שיתרפא ינשכנו נחש, ואפי׳ חיי שעה נמי לא יהא לו, לכן הוא פשוט שבשביל זה אין כדאי שיתרפא, וצ״ע בזה.
5. ובדברי רבינו מיושב היטב מה דר״י התעלם מהאיסור להתרפאות ע״י מין, והתיחס רק לעונש דישכנו נחש ודו״ק, ועי׳ עוד מה שכ׳ רבינו בסמוך ד״ה ור״י בסופו.
6. הלכה ב.
7. פרק י״ד ה״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה חיויא וכו׳ וא״ת איהו נמי. עיין תשובת רשד״ם חיו״ד סימן רכט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודנים בפרטי סיפור זה. אמר מר [החכם] (ר׳ ישמעאל על בן דמא): לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: ״ופורץ גדר ישכנו נחש״. ותוהים: איהו נמי חויא טרקיה הרי הוא גם כן נחש נשכו], וממילא היה מת! ומשיבים: חויא דרבנן [נחש של קללת חכמים] שונה, דלית ליה אסותא כלל [שאין לו רפואה כלל].
The Master said above: You did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him.” The Gemara asks: But ben Dama was also bitten by a snake, even before this declaration of Rabbi Yishmael, so how can he be considered fortunate? The Gemara explains: The snake mentioned in the curse of the Sages is different, as it has no remedy whatsoever. Although ben Dama was bitten by a snake, he could have been healed.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמַאי ה״להֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר {ויקרא י״ח:ה׳} וְחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

The Gemara asks: And what would ben Dama have said? What verse did he intend to cite as proof that it was permitted for him to be healed by a heretic? The verse: “You shall therefore keep My statutes, and My ordinances, which if a man do, he shall live by them” (Leviticus 18:5). This teaches that one should live by God’s mitzvot, and not that he should die by them. This verse serves as a source for the halakha that one may violate a prohibition in order to save a life.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי הוה ליה – לדמא למימר מאי מקרא היה רוצה להביא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולבירור הענין שואלים: ומאי הוה ליה למימר [ומה היה לו לבן דמא לומר]? מהו המקרא שלא הספיק לאומרו קודם שמת? ומשיבים: היה יכול להביא ראיה מן הכתוב: ״ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם, שבמקרה של פיקוח נפש מותר לעבור על המצוה.
The Gemara asks: And what would ben Dama have said? What verse did he intend to cite as proof that it was permitted for him to be healed by a heretic? The verse: “You shall therefore keep My statutes, and My ordinances, which if a man do, he shall live by them” (Leviticus 18:5). This teaches that one should live by God’s mitzvot, and not that he should die by them. This verse serves as a source for the halakha that one may violate a prohibition in order to save a life.
רי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל גהָנֵי מִילֵּי בְּצִינְעָא אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא לָא דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁאִם אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה1 וְאַל תֵּהָרֵג שֶׁיַּעֲבוֹד וְאַל יֵהָרֵג ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ב:ל״ב} וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

And why does Rabbi Yishmael disagree with ben Dama? He maintains that this matter applies only in private, but in public one may not transgress a prohibition even to save a life. As it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael would say: From where is it derived that if oppressors say to a person: Worship an idol and you will not be killed, that one should worship the idol and not be killed? The verse states: “He shall live by them,” and not that he should die by them. One might have thought that this applies even in public. Therefore, the verse states: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועתוספות רי״דבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דוור
דוורא(בבא קמא קיד.) אבל בי דוור לא. (עבודה זרה כז:) אמר ליה אביה יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיט ליה זימנא לבי דוור. (שבת יט) לא קשיא הא דקביע דוור במתא הא דלא קביע דוור במתא פי׳ שוטר ששולח אליו האיגרות. פירוש אחר איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל איגרו׳ למי שנשתלח׳ לו.
ערך כסילתא
כסילתאבוהיה ליה לבושא דאית בה ביזעי ביזעי באפי כוסילתא (מועד קטן כח.) כריבדא דכוסילתא (מכות כא.) רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא דכוסילתא (שבת קכט.) רב יוסף שתי עד דנפיק מריבדא דכוסילתא. (סנהדרין צג) ילדים אשר אין בהם כל מום ריבדא דכוסילתא לא הוה בהן (עבודה זרה כז) ואפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו פי׳ ריבדא דכוסילתא (מועד קטן י) כמו סריטא שסורט האומן בצואר למצץ דמו כגון אותו הצער היה לו ביציאת נשמה מן הגוף.
א. [בריף פאסט.]
ב. [בלוט לאססען.]
בפרהסיא – יש חילול השם שיוצא [לחוץ] ולמידין ממנו לחלל בקדושת השם.
יכול אפילו בפרהסיא ת״ל ולא תחללו את שם קדשי – ומיהו רבנן פליגי עליה דר׳ ישמעאל בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד.) ואמרי דבפרהסיא אפי׳ מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובצנעא יש חילוק בין עבודת כוכבים לשאר מצות דבשאר מצות יעבור ובעבודת כוכבים יהרג ולר׳ ישמעאל אין שום חילוק דבצנעא בכולן יעבור ואל יהרג ובפרהסיא בכולן יהרג ואל יעבור ומעשה דבן דמא פרהסיא הוה ולפיכך לא הניחו רבי ישמעאל ולפי זה נוכל לומר דהא דעבד ליה יעקב מינאה לר׳ אבהו לקמן בשמעתין (דף כח.) צנעא הוה ובשאלתות דרב אחאי (פרשת וארא) פוסק כרבנן דר׳ ישמעאל וכן מוכח סוגיא דתלמודא פ״ב דכתובות (דף יט.) דאמר רבא מי איכא מידי דאילו אתו עדים לקמן לאמלוכי אמרינן להו חתומו שקר ואל תהרגו דאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים והיינו כרבנן דאי כר׳ ישמעאל אי בצנעא אפי׳ עבודת כוכבים נמי ואי בפרהסיא אפי׳ שאר עבירות נמי לא אבל קשיא דרבא גופיה אמר לקמן פרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נד.) הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס והדר כתיב לא תחללו ואפי׳ באונס כאן בצנעא כאן בפרהסיא משמע אתאן לר׳ ישמעאל וצ״ע ואם רצה להחמיר על עצמו אפי׳ בשאר מצות רשאי כמו ר׳ אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א״ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א״ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה.
ור׳ ישמעאל הני מילי בצינעה אבל בפרהסיא לא – וא״ת מאי איריא מילתא דע״ז דאסורא כדאמר1 בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה שהבאתי בסמוך,⁠2 והלא בפרהסיא אפי׳ מצוה קלה יהרג ואל יעבור כדאמר בסוף בן סורר (דף עד.), וא״כ בשאר איסורין נמי אין מתרפאין בפרהסיא, וי״ל דלרבנן דר׳ ישמעאל דנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד3 כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור אפי׳ בצינעה, לדידהו ודאי יש חילוק בין ע״ז לשאר מצות, ובשאר מצות גופייהו יש חילוק לדידהו בין צינעה לפרהסיא, אבל לר׳ ישמעאל דאמר דאפי׳ בע״ז יעבור ואל יהרג בצינעה, לדידיה אין חילוק בין ע״ז לשאר מצות כלל. ובן דמא היה סובר בזה כר׳ ישמעאל,⁠4 דאילו לרבנן אפי׳ בצינעה יהרג ואל יעבור במלתא דע״ז ולא היה טועה להתיר,⁠5 או היה סובר דלאו כע״ז ממש הוי אלא שדומה מודה בע״ז, והיה סבור שלא להחמיר בו כל כך6:
דתניא היה ר׳ ישמעאל אומר וכו׳ – לקמן משמע בפרק ר״י7 דרבא סבר כוותיה גמר׳ בימוסאות, דקאמר אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו׳, לא קשיא הא בצינעה והא בפרהסיא, ותימה דבפ״ב דכתובות (דף יט.) אמר רבא גופיה מי איכא מידי דאילו אתו עדים קמן אמרינן להו חתמי שקר ואל תהרגו דהא אין לך דבר [שעומד] בפני פיקוח נפש חוץ מע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ובמאי מיירי התם אי בצינעה אפי׳ כר״י8 נמי ואי בפרהסיא אפי׳ שאר מצות נמי לא, אלא ודאי כרבנן דנמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד סבירא ליה. ואין צריך להגיה רבה,⁠9 אלא י״ל דלקמן איירי אליבא דר׳ ישמעאל ואיהו סבר כרבנן ההילכתא,⁠10 אבל11 להביא ראיה מההוא דאתא לקמי׳ דרבא12 [ואמר ליה] אמר לי מרי דוראי קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, א״ל ליקטלך ולא תקטול דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי, משמע דדוקא הוצרך רבא לומר אותו הטעם כדקאמר התם שפיכות דמים סברא הוא, הא לאו הכי היה אסור,⁠13 דבהא איכא למימר דהיינו בצינעה דאפי׳ בצינעה יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים מהאי סברא דרבא וחמיר מע״ז אפי׳ לר׳ ישמעאל.⁠14 ובשאלתות דרב אחאי15 אומר ר׳ שפוסק כרבנן דר׳ ישמעאל,⁠16 ועל שפיכות דמים מפרש בירושלמי הכא17 לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פל׳ אלא אפי׳ אמר לו חמוס את פלוני18:
1. פסחים כה, א.
2. לעיל ד״ה ואין.
3. ע״ש בסנהדרין.
4. ולא ביאר רבינו במה פליג ב״ד על ר״י, ויתכן לבאר בזה עפ״י הש״ך בסי׳ קנ״ז סק״ד דכ׳ שהאיסור של בפרהסיא הוא לאו דווקא בפניהם ממש אלא גם כשיודעים מהעבירה עיי״ש, והכא במעשה דב״ד אפשר שלא היה בפני עשרה ממש וסבר ב״ד דלא הוי חשוב בפרהסיא אלא א״כ הוי בפניהם ממש, ור״י לא התיר לו משום דס״ל דגם כשיודעים חשוב בפרהסיא.
5. ודלא כהרמב״ן בחידושיו שכתב דב״ד סבר דאף בע״ז נאמר וחי בהם, (והרמב״ן בהכרח לא מצי למימר כד״ר לפי מה שס״ל דהכא ליכא להיתר של צינעא ע״ש הו״ד לעיל 256).
6. כלומר, שלא היה סבור להחמיר בדבר שנראה כמודה לע״ז במה שמתרפא ע״י לחש. (ועי׳ רש״י בפסחים כה, א ד״ה למה שכ״כ בטעמא שאין מתרפאין בעצי אשירה). ור׳ ישמעאל נמי ס״ל דלא הוי כע״ז ממש אלא שהיה סבור שאסור מטעמא דמינות משכא. והנה לד״ר צ״ע הא דאמרו בגמ׳ דטעמא דר״י שלא הניחו להתרפאות מקרא דוחי בהם, משום דס״ל דהנ״מ בצינעא אבל בפרהסיא לא, דלכאו׳ אי״ז כלל תשובה לדברי ב״ד, דהלא ב״ד נמי היה סבור כר״י דבע״ז יהרג ואל יעבור, אלא שהיה סבור הכא שאין להחמיר משום שאינו אלא כמודה בע״ז בלבד, והו״ל לר״י לומר דה״ט דאסור משום דמינות משכא ואתי למימשך בתרייהו, ותו לא מידי, וצ״ע. ואמנם למש״כ הרמב״ן שב״ד סבר שאפי׳ בע״ז מותר משום וחי בהם ניחא היטב דזה גופא השיב ר״י דבע״ז יהרג ולא יעבור וקרא דוחי בהם אינו אלא בצינעא [ובזה מבואר מה שנטה הרמב״ן ממה שכ׳ בתחילת דבריו שב״ד היה סבור שהכא ליכא צד ע״ז (וכ״ה במלחמות ע״ש) ולנתבאר ניחא, ודו״ק]. וע״ע בשו״ת מהרי״ק שרש קלז מש״כ לבאר בפלוגתת ב״ד ור״י.
7. דף נד, א.
8. צ״ל אפי׳ בע״ז נמי (מ״ק).
9. עי׳ בר״ש משאנץ שכ׳ ושמא חד מינייהו רבה.
10. וכ״כ תוס׳ לקמן נד, א ד״ה הא, ומיהו כאן בד״ה יכול נשארו בצ״ע, ועי׳ בתוס׳ בכתובות יט, א ד״ה דאמר, שכתבו דרבא ס״ל כר״י.
11. נראה דצ״ל אבל אין.
12. סנהדרין עד, א.
13. כוונתו בזה, דלכאו׳ מוכח מהתם דרבא ס״ל כרבנן, דאילו לר״י דליכא חילוק בין ג׳ עבירות לשאר מצוות שבכולן בפרהסיא יהרג ולא יעבור אמאי הוצרך רבא לטעמא דמאי חזית, והרי בלאו הכי אסור משום עבירת רציחה.
14. וכ״כ תוס׳ בסנהדרין עד, ב ד״ה בן נח יעוי״ש במהרש״א, והר״ש משאנץ בסוגיין, אכן תוס׳ בכתובות יט, א ד״ה דאמר, והג״א בכתובות ג, ב, כתבו דר״י בכל ג׳ עבירות ס״ל דבצינעא יעבור ואל יהרג, וע״ע במנ״ח ריש מ׳ רצו ובזכרון שמואל סי׳ ס״ה אות ט׳ וט״ו.
15. פרשת וארא סי׳ מ״ב.
16. וכן פסק הרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי התורה ובטשו״ע יו״ד סי׳ קנ״ז.
17. פ״ב ה״ב.
18. עי׳ במראה פנים על הירושלמי, דביאר דהירושלמי קאי כסברת רב חסדא בכתובות יט, א דאמר אליבא דר״מ דאסור להציל עצמו בממון חבירו, ע״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרפאין ריפוי ממון אבל כול׳ היה ר׳ ישמעאל אומר מנין שאם אומר לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תיהרג שיעבוד ואל ייהרג כול׳ – בפרק בן סורר ומורה אמרינן דפליג אדר׳ אליעזר דאמר כל עבירות שבתורה יעבור ואל ייהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ ישמעאל? מה הוא סבר, שלא הניח לרפא את בן דמא? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה, שמותר לעבור משום פיקוח נפש, אמורים כשעושה] בצינעא, אבל בפרהסיאלא, ולגבי בן דמא היה זה דבר מפורסם לרבים. דתניא [ששנויה ברייתא], היה ר׳ ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם ״עבוד עבודה זרה ואל תהרג״, שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: ״וחי בהם״ולא שימות בהם, יכול אפילו אמרו לו לעשות כן בפרהסיא? תלמוד לומר: ״ולא תחללו את שם קדשי״ (ויקרא כב, לב), שכל עבירה שנעשית בפרהסיה יש בה משום חילול השם, וייהרג ואל יעבור.
And why does Rabbi Yishmael disagree with ben Dama? He maintains that this matter applies only in private, but in public one may not transgress a prohibition even to save a life. As it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael would say: From where is it derived that if oppressors say to a person: Worship an idol and you will not be killed, that one should worship the idol and not be killed? The verse states: “He shall live by them,” and not that he should die by them. One might have thought that this applies even in public. Therefore, the verse states: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32).
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועתוספות רי״דבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דכׇּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר״ירַבִּי יוֹחָנָן כׇּל

§ The Gemara examines various circumstances in which one is permitted to receive treatment from a gentile. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any injury for which Shabbat is desecrated, one may not be treated by gentiles. And there are those who say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרוערא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל מכה שמחללין עליה את השבת – דהיינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאים ולית ליה דרב יהודה דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מסי.
כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן – ופ״ה ופליג אדרב יהודה דאמר לעיל אפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו וקשה דלעיל כי פריך מרב יהודה למאי דמפרש ריפוי ממון אין בו סכנה ומסיק ממון בהמתו נפשות גופו והיינו דרב יהודה ה״ל לאתויי על מתני׳ מילתא דר׳ יוחנן דמפליג בין שיש בו סכנה לאין בו סכנה וה״ל למפרך ולרב יהודה מאי איכא למימר אלא לאו שמע מינה דליכא מאן דפליג עליה דרב יהודה לכך נראה לר״ת דודאי לא פליגי ור׳ יוחנן איירי בחולה וביש בו סכנה כגון מכה שמחללין עליה את השבת אין להתרפאות מהן כי לא מרעי נפשייהו בה כי אם ימות דמצי לאשתמוטי ולומר מסוכן היה וכי אין בו סכנה מותר להתרפאות ואף כשאינו מומחה דודאי לא ימיתנו דלא מצי לאשתמוטי ואי קטלי מרעי נפשייהו אבל בבריא כגון ריבדא דכוסילתא מיהא אסור שהעובד כוכבים מזיקו ואינו חושש כי לא מרע נפשיה אם ימיתנו שיאמרו העולם בודאי במזיד הזיקו מפני שהיה שונאו וא״ת לעיל כי פריך מרב יהודה אמאי לא אוקי לה מתני׳ בחולה דאיכא לפלוגי בין אין בו סכנה ליש בו סכנה וכדקס״ד מעיקרא ממון אין בו סכנה נפשות יש בו סכנה ור׳ יהודה בבריא הוא דאיירי וי״ל דמשמע ליה דמתניתין מיירי בכל ענין בין בבריא בין בחולה ואי מוקמת ליה כדמעיקרא ריפוי ממון דשרי לא יהא אלא בחולה ואין בו סכנה אבל השתא דממון בהמתו ונפשות גופו איירי בכל ענין בין בבריא בין בחולה שיש בו סכנה אי נמי ניחא ליה לפרש מתניתין דהכא כההיא דנדרים (דף לח:) המודר הנאה מחבירו מרפאהו ריפוי נפשות אבל לא ריפוי ממון ומפרש התם (דף מא:) ממון בהמתו ונפשות גופו והתם ליכא לשנויי ממון אין בו סכנה נפשות יש בו סכנה משום דס״ל דכל דבר של גוף חייב לרפאותו וכל מה שאמרנו שאסור בבריא וחולה שיש בו סכנה היינו ברופא שאינו מומחה אבל במומחה מותר כדאמר ר׳ יוחנן לעיל אם היה מומחה לרבים מותר ועל זה אנו סומכין להקיז דם מן העובדי כוכבים דלגבי הקזה כל המקיזים מומחים הם.
כל מכה שמחללין עליה את השבת. דהיינו מכת סכנה. אין מתרפאין מהן. אבל שאין בה סכנה מתרפאין, ולית ליה להאי לישנא הא דרב יהודה דאמר אפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מ⁠[ת]⁠סינן מנייהו.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן – פירש״י ופליגא אדרב יהודא דאמר אפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו.⁠1 ויש תימה שהתלמוד הקשה לעיל מרב יהודה2 ולאיכא דאמרי והיינו דרב יהודה ולא הזכיר כלל דר׳ יוחנן משמע דלא פליגי.⁠3 ונראה לר״ת דלא פליגי ור׳ יוחנן מיירי הכא בחולה דבדבר (שאין) [שיש] בו סכנה אין מתרפאין דאתי לאישתמוטי אי מייתי שיאמר אני לא גרמתי לו, אין בו סכנה מתרפאין מהן, דלא מרע נפשי׳4 ואע״ג דאינו מומחה שאם ימות ידעי שעל ידו הוא, אבל באדם בריא שחושש בגופו בדבר מועט כגון ריבדא דכוסילתא וכיוצא בהא קאמר רב יהודא דלא מיתסינן מינייהו דלא מירתת, שאפי׳ יזיק אינו ירא כלום דלא מרע נפשי׳ בהכי שידעו שבמתכוין הזיקו ולא מחמת שאינו בקי, ויאמרו דמיסניא הוה סני ליה ולא יחושו לומר שאינו בקי.⁠5 וא״ת א״כ מאי פריך לעיל מדרב יהודה אי הוה מפרש מתני׳ ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה וריפוי ממון דבר שאין בו סכנה, לוקמה בחולה וכדרב יוחנן, דהא רב יהודא נמי לא פליג עליה, וי״ל דהוה מיסתבר ליה לאוקומי היתירא דמתני׳ בכל אדם בין בבריא בין בחולה, ואע״ג דכי מפרק ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו, לא מיירי אין מתרפאין מהן בכל ענין, דהא בחולה שאין בו סכנה מותר, מ״מ מיירי בכל אדם בין בבריא ובין בחולה, ועוד דאי איסורא דמתני׳ לא הוה בכל ענין בזה לא חש התנא אי אתי למיטעי למיסר בכל ענין, אבל ההיתר דמרפאהו רפואת ממון אין לו לשנויי סתמא אי לא מיירי בכל ענין, ועוד דלישנא דמרפאהו רפואת ממון לא משמע דבר שאין בו סכנה אפי׳ בלא קשיא דרב יהודה, הלכך תירצה בענין אחר, מ״ר.
וגם נראה לי דניחא ליה לשנויי ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדאמר בפ׳ אין בין המודר (דף לח:) דתנן התם ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, ומפרש לה התם6 הכי ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו.⁠7 ותימה לי לישני התם ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, הא לא קשיא, דפשיטא ליה לתלמודא דדבר שאין בו סכנה נמי חייב לרפאותו ולהכי לא ממעט אלא רפואת בהמתו. ותימה לי רפואת בהמתו נמי ליחייב לעשות משום השבת אבידה כמו שחייב לרפאותו אפי׳ מחולי שאין בו סכנה, ואו״ר דהשבת אבידה לא מיקרי אפי׳ אם לא ירפאנה.⁠8 וצ״ע איך יוכל אדם ליקח שכר ממה שירפא חבירו, הלא חייב לרפאותו בחנם9 כדקאמר התם שלכך מרפאהו רפואת נפש גופו דאין זו הנאה מה שמרפאהו בחנם שחייב הוא לרפאותו בחנם.⁠10 וגם צ״ע במודר הנאה מחבירו כשאין לו מה יאכל, למה צריך ליתן על גבי סלע11 הלא חייב ליתן לו כשאין לו מה יאכל, ואי משום דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות גבי רפואה נמי, י״ל דרפואת גופו שמרפאו בחנם אינו חשוב הנאה כמו נותן לו מתנה.
והשתא דפרישית לפיר״ת דר׳ יוחנן לא פליג אדשמואל ולפי זה אתי שפיר לכולי עלמא דבחולה שאין בו סכנה מתרפאין מהן אפי׳ ברופא שאינו מומחה, אבל יש להחמיר יותר מלפרש״י באדם בריא דאפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו לשום אמורא דר׳ יוחנן לא פליג אדרב יהודה אמר שמואל.⁠12 ותימה היאך אנו מקיזין מהן דם, ואיתסויי דריבדא דכוסילתא פירש״י13 אי כייבא ליה ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא ליה לגוי לאסויי להעביר הכאב דאסור למסור גופו ביד גוי, והשתא אפי׳ למיעבר כאב הריבדא אסור לאיתסוי מינייהו כל שכן גוף ההקזה שאסור,⁠14 וי״ל דאין אנו מקיזין אלא מן המומחה וכדאמר ר׳ יוחנן15 אם היה מומחה לרבים מותר,⁠16 וכן הרבה רפואות שרגילין עכשיו להתרפאות מהן י״ל דמומחה לרבים הוו,⁠17 מ״ר:
1. וכ״כ הרמב״ם בפי״ב מה׳ רוצח ה״ט, והאשכול סי׳ מז, והבעל המאור והר״ן בדעת הרי״ף והמרדכי סי׳ תתטו, וכ״נ בשו״ע יו״ד סי׳ קנה סט״ו. וע״ע בחידושי מהרי״ש בדעת רש״י.
2. תיבות ולאיכא דאמרי והיינו דר״י, אין להם ביאור.
3. וכן הקשו תוס׳ והר״ש משאנץ והתרומה סי׳ קנג ותוס׳ הרא״ש והרמב״ן בחידושיו ובמלחמות ובתורת האדם ענין הסכנה. ועי׳ בריטב״א מש״כ ליישב.
4. עיין רא״ש ור״ן דכ׳ דלא מרע נפשיה לקפח פרנסתו, ועיין ב״ח סי׳ קנ״ה וש״ך ס״ק ו׳ משכ״ב.
5. והרא״ש והר״ן כ׳ עוד דיתלו הדבר שהגיע זמנו למות, ועי׳ בטור סי׳ קנ״ה דכ׳ רק לטעם השני.
6. מא, ב.
7. וכ״כ התרומה והר״ש משאנץ והרא״ש ותוס׳ רא״ש.
8. וכ״כ שם תוס׳ ובפירוש הרא״ש, ודלא כהר״ן רמב״ן ורשב״א שכ׳ דדווקא בדאיכא רופא אחר אסור אבל בליכא רופא אחר מותר משום השבת אבידה וכ״כ הרא״ש שם סי׳ ח׳, וכ״נ בשו״ע יו״ד סי׳ רכ״א ס״ד. ועי׳ בשמלת חיים סי׳ תרמא שהביא מהצפנת פענח לבאר שיטת תוס׳ והרא״ש דליכא בזה השבת אבידה והיינו לפי שמצות השבת אבידה מחייב רק להציל ממון חבירו מהפסד, אבל אינו מחוייב להשביח חפץ חבירו ע״ש עוד.
9. בטעם הדבר יעויין בפירוש המשניות לרמב״ם, ובטור סי׳ של״ו.
10. וכ״ה בר״ש משאנץ, ובטושו״ע של״ו ס״ב שאסור ליטול שכר מלבד שכר בטלה וטורח, והוא מהרמב״ן בתוה״א, וע״ש בב״י ובביאור הגר״א ס״ק ח׳ וט׳.
11. עי׳ ר״ן שם לט, א ד״ה ולענין הלכה, והר״ש משאנץ כ׳ די״ל דשאני התם שיכול לעשות תקנה.
12. וכ״כ תוס׳ ושא״ר, וע״ע בחי׳ הרמב״ן ובמלחמות ובתוה״א שס״ל ג״כ דר״י לא פליג על רב יהודה ומטעם אחר, שר״י אסר כל מקום שאפשר לבא לידי סכנה, ואע״פ שאין בחולי זה משום סכנה, וריבדא דכוסילתא הוי מקום סכנה דשוריינו דכוליה גופיה בההוא גופא אגידי ע״ש וכ״כ הריטב״א, ועי׳ בר״ן שהביא לפי׳ הרמב״ן ודחוהו, וע״ע בחי׳ הרמב״ן שהביא ביאורים נוספים בשם הראב״ד ובשם י״א ודחוהו ע״ש.
13. כז, א ד״ה ריבדא.
14. ודלא כהתרומה סי׳ קנ״ג שכ׳ בדעת רש״י דשמא הקזה גופה לכו״ע מותר ע״ש, וע״ע בריטב״א שכ׳ בדעת רש״י שהקזה אסור לכו״ע ורק להתרפאות מהכאב שמחמת ההקזה מותר אליבא דר״י ע״ש. [ויש להעיר בדברי הרמב״ם בפי״ב מרוצח ה״ט שכ׳: ומותר ליקח רפואה מן הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כגון מלוגמא ורטייה ע״ש, וקצת צ״ע אמאי לא כתב שאפי׳ הקזה מותר לפי מה שפסק כר״י יעויי״ש בכס״מ, והרי היתר הקזה הוא יותר חידוש מרטייה ולוגמא וכדמשמע מרבינו והר״ש משאנץ וצ״ע].
15. ריש כז, א.
16. וכ״כ תוס׳ והתרומה הר״ש משאנץ והריטב״א הרא״ש והגהמ״י פי״ב מרוצח וכ״נ בשו״ע יו״ד קנ״ה ס״א בהג״ה, ויש לעיין בגוף ההיתר של מומחה לפי מה שכ׳ רבינו ודעימיה דבריא אסור להתרפאות מגוי משום דלא מרעי נפשיה אם ימיתנו שיאמרו שהמיתו בידים, ולפי״ז צ״ב אמאי במומחה מותר והא איכא נמי להאי חששא, והעירוני דשמא מומחה חושש לנפשיה אף לחשש רחוק שיאמרו שמת מחמת שאינו מומחה וצ״ב.
17. הרי״ף והרמב״ם השמיטו להא דאם היה מומחה לרבים מותר והקשה הב״י (שם) דהא ליכא מאן דפליג בהא, ויעויין בב״ח שכ׳ דאפשר דאינהו סברי דהך דרבב״ח אמר ר׳ יוחנן שכל מכה וכו׳ ודאי מיירי בסתם רופא שהוא מומחה לרבים, ואפ״ה קאמר דאין מתרפאין מהן, ול״ל לרב דימי אר״י, ופסקו להחמיר בסכנת נפשות כרבב״ח אר״י עיי״ש, ודבריו צ״ע דהנה הב״י ציין מקור הדין שמומחה מותר מהא דרב דימי אר״י בדף כז, א וכן מלקמן כח, א, דר׳ יוחנן ורבי אבהו אסו נפשייהו מרופא מומחה, ולפי מה שכ׳ הב״ח דרבב״ח אמר ר״י פליג על ר׳ דימי וס״ל דאסור, א״כ יקשה טובא איך ר׳ יוחנן אסי נפשיה מרופא מומחה, [ובפרט לפי מה שכ׳ הב״ח (שם) דהרי״ף והרמב״ם השמיטו להא דאדם חשוב מותר אף מרופא שאינו מומחה, משום דסברי דלמסקנה נדחה, ומסקי׳ רק להא דרופא מומחה] וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן – פירוש מכה של חלל, בחלל גופו, או מבחוץ ונוגע בחלל.⁠א ולקמן מפרשינן מה מכה של חלל.
מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר מתנה גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת – פירוש ללישנא קמא גב היד וגב הרגל אין מתרפאין מהן, דהא מחללין עליהן את השבת. וללישנא בתרא (אין) מתרפאין מהן, דהא לאו מכה של חלל הוא. וקשיא לן וליכא בינייהו אלא הא, אטו כל מכה של חלל מחללין עליה את השבת אפילו רופא וחולה אומרים אינו צריך, הא ודאי גווני טובא הוו מכה של חלל ואין מחללין עליה השבת.
וכיון דכן, כל הני איכא בינייהו. ותירוצא דהא מילתא, דכי א״ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה השבת אין מתרפאין מהן, לא שיש בה סכנה עכשיו, אלא כל מכה שהיא במקום הראוי לבא [לידי סכנה מחללין] עליה השבת אע״פ שעכשיו אין בה סכנה מתוך קטנותה אין מתרפאין מהן, כיון שהיא במקום שאפשר לו לבא לידי סכנה אין מתרפאין מהן שחוששין שמא על ידו של זה תעשה גדולה.
וללישנא אחרינא מכה של חלל דוקא – כלומר משום דהשתא חיישינן דילמא שדא בגוה סמא. אבל שאינה של חלל לא חיישינן, משום דמתחזי ואפשר למשקלה היא. והיינו דאמרינן מאי בינייהו, הא כל מכה של חלל במקום ראוי לבא [לידי סכנה היא, ומותר] לחלל עליה השבת, ומתרצינן גב היד וגב הרגל איכא בינייהו, דהוו מקומות ראוי לחלל עליהן השבת ולא הוו מכה של חלל. ורב יהודה דלא ככולהו לישני,⁠ב דאסר אפילו ריבדא דכוסילתא, דריבדא דכוסילתא לאו מכה של חלל היא ולא מקום שיש בו סכנה. והיינו לישנא דאפילו וליתא לדרב יהודה, דרב יהודה ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן כדאמרן.
א. עיין רש״י ד״ה של חלל ותוד״ה מכה.
ב. וכ״פ רש״י ד״ה כל. וכ״כ הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל מכה שמחללין עליה את השבת – פי׳ שהיא במקום סכנה שאפשר שתבא לידי חילול שבת והשתא אתיא כעין אידך לישנא דכל מכה של חלל והיינו דאמרי׳ מאי בינייהו דאי שמחללין עליה את השבת עכשיו קאמ׳ שכבר יש בה סכנה היכי אמרינן מאי בינייהו אלא ודאי כדאמרן ולזה כיון רש״י ז״ל שפי׳ כל מכה שמחללין עליה את השבת היינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה אין מתרפאין דלית ליה דרב יהודה דאפי׳ ריבדא דכוסילתא לא מסי׳ ע״כ לשונו ז״ל ומיהו מאי דכתב ז״ל ולית ליה דרב יהודה הא כתיבנא לדעת הרמב״ן ז״ל דלא פליגי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת מפני שיש בה חשש של פיקוח נפש — אין מתרפאין מהן, ובמקום שאין סכנה כזו — מותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל
§ The Gemara examines various circumstances in which one is permitted to receive treatment from a gentile. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any injury for which Shabbat is desecrated, one may not be treated by gentiles. And there are those who say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to any
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרוערא״הבית הבחירה למאיריריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה כז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה עבודה זרה כז: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל עבודה זרה כז:, רי"ף עבודה זרה כז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס עבודה זרה כז:, רש"י עבודה זרה כז:, תוספות עבודה זרה כז:, ר"י מלוניל עבודה זרה כז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב בן ציון ברקוביץ, והרב טוביה כצמאן. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות ר׳ אלחנן עבודה זרה כז:מהדורת הרב אהרן קרויזר, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר), אור זרוע עבודה זרה כז:, תוספות רי"ד עבודה זרה כז:, תוספות רי"ד מהדורה תנינא עבודה זרה כז:, רא"ה עבודה זרה כז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי עבודה זרה כז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א עבודה זרה כז:, מהרש"א חידושי הלכות עבודה זרה כז:, מהרש"א חידושי אגדות עבודה זרה כז:, גליון הש"ס לרע"א עבודה זרה כז:, בירור הלכה עבודה זרה כז:, פירוש הרב שטיינזלץ עבודה זרה כז:, אסופת מאמרים עבודה זרה כז:

Avodah Zarah 27b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Avodah Zarah 27b, R. Chananel Avodah Zarah 27b, Rif by Bavli Avodah Zarah 27b, Collected from HeArukh Avodah Zarah 27b, Rashi Avodah Zarah 27b, Tosafot Avodah Zarah 27b, Ri MiLunel Avodah Zarah 27b, Tosefot R. Elchanan Avodah Zarah 27b, Or Zarua Avodah Zarah 27b, Tosefot Rid Avodah Zarah 27b, Tosefot Rid Second Recension Avodah Zarah 27b, Raah Avodah Zarah 27b, Meiri Avodah Zarah 27b, Ritva Avodah Zarah 27b, Maharsha Chidushei Halakhot Avodah Zarah 27b, Maharsha Chidushei Aggadot Avodah Zarah 27b, Gilyon HaShas Avodah Zarah 27b, Beirur Halakhah Avodah Zarah 27b, Steinsaltz Commentary Avodah Zarah 27b, Collected Articles Avodah Zarah 27b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144